איך לזהות ידיעות כוזבות ברשתות החברתיות לפני שאתם משתפים אותן הלאה

בכל פעם שמתרחש אירוע גדול בישראל, בין אם מדובר באירוע ביטחוני, בתקלה בתשתיות או בהחלטה פוליטית דרמטית, הרשתות החברתיות מתמלאות בתוך דקות בשמועות, בצילומי מסך ובהודעות קוליות שעוברות מקבוצה לקבוצה בוואטסאפ. חלק מהמידע נכון, חלק חלקי, וחלק פשוט מומצא. הבעיה היא שבזמן אמת קשה מאוד להבחין ביניהם, והרצון הטבעי לעדכן את המשפחה והחברים גורם לרבים מאיתנו להפיץ תוכן בלי לבדוק אותו. המדריך הבא מרכז כלים פשוטים שכל אחד יכול להשתמש בהם כדי לא להפוך לחוליה בשרשרת של הפצת מידע כוזב.

למה ידיעות כוזבות מתפשטות כל כך מהר

מחקרים רבים בתחום התקשורת מצביעים על כך שידיעות מפתיעות, מפחידות או מקוממות מעוררות תגובה רגשית חזקה, ותגובה רגשית היא בדיוק מה שגורם לנו ללחוץ על כפתור השיתוף. ידיעה משעממת ומדויקת פשוט לא מתחרה בכותרת שמבטיחה סקופ או חושפת שערורייה. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתוגמלים על מעורבות, ולכן הם מקדמים את התוכן שמעורר הכי הרבה תגובות, ללא קשר לאמיתותו.

בישראל יש גורם נוסף: קבוצות הוואטסאפ. מדובר בערוץ סגור, שבו קשה לעקוב אחרי מקור ההודעה, וההודעה מגיעה בדרך כלל מאדם שאנחנו מכירים וסומכים עליו, כמו בן משפחה, שכן או הורה מהגן. האמון באדם השולח מועבר באופן לא מודע גם לתוכן עצמו, גם כשהשולח עצמו קיבל אותו מגורם שלישי ולא בדק דבר.

בנוסף, בשעות של לחץ ואי ודאות הציבור רעב למידע. כשהגורמים הרשמיים שותקים או מעדכנים לאט, נוצר ואקום שממלאים שמועות. זו הסיבה שבזמני משבר דווקא כדאי להאט, ולא להאיץ את הפצת המידע.

בדיקת המקור: מי באמת עומד מאחורי הידיעה

השאלה הראשונה שצריך לשאול היא מי פרסם את המידע במקור. האם מדובר בכלי תקשורת מוכר, בגוף רשמי, או בחשבון אנונימי שנפתח לפני כמה שבועות? חשבונות שמתחזים לכלי תקשורת משתמשים לעיתים קרובות בלוגו דומה ובשם שנשמע אמין, ולכן כדאי להיכנס לפרופיל עצמו ולבדוק את ההיסטוריה שלו, את מספר העוקבים ואת סוג התוכן שהוא נוהג לפרסם.

כשמדובר בצילום מסך של כתבה, הדרך הפשוטה ביותר היא לחפש את הכותרת באתר של כלי התקשורת עצמו. אם הכתבה לא קיימת שם, יש סיבה טובה לחשוד. צילומי מסך קלים מאוד לזיוף, ותוכנות עריכה פשוטות מאפשרות לשנות כותרת או ציטוט תוך שניות.

כדאי גם לשים לב להודעות שנפתחות במילים כמו "מקור בכיר אמר לי" או "חבר שעובד במשרד הממשלתי סיפר". ניסוח כזה לא מאפשר לבדוק דבר, והוא אחד הסימנים המובהקים לשמועה שעוברת מפה לאוזן.

תמונות וסרטונים: כשהעין משקרת

אחת השיטות הנפוצות להפצת מידע כוזב היא שימוש בתמונה אמיתית מאירוע אחר. תמונה של שריפה ממדינה אחרת, סרטון של הפגנה מלפני כמה שנים או צילום של פקק תנועה מעיר אחרת מוצגים כאילו צולמו עכשיו, כאן. התוכן עצמו אמיתי, אבל ההקשר מומצא לגמרי.

הכלי היעיל ביותר להתמודד עם זה הוא חיפוש תמונה הפוך. מנועי החיפוש הגדולים מאפשרים להעלות תמונה ולגלות היכן היא הופיעה ברשת לראשונה. אם מתברר שהתמונה פורסמה כבר לפני שנתיים, ברור שהיא לא מתעדת את האירוע של היום. גם בסרטונים אפשר לצלם פריים בודד ולחפש אותו באותה שיטה.

בשנים האחרונות נוסף אתגר חדש: תמונות וסרטונים שנוצרו בבינה מלאכותית. סימנים אופייניים הם ידיים עם מספר אצבעות לא תקין, טקסט מטושטש או חסר משמעות על שלטים, תאורה לא עקבית וצללים שלא מתאימים לכיוון האור. הכלים משתפרים כל הזמן, ולכן אי אפשר להסתמך רק על העין, אבל ספקנות בריאה היא נקודת פתיחה טובה.

סימני אזהרה בטקסט עצמו

גם בלי כלים טכנולוגיים אפשר לזהות הרבה מתוך הטקסט. הנה כמה סימנים שכדאי לשים לב אליהם:

• שימוש מוגזם בסימני קריאה, באותיות מודגשות ובמילים כמו "דחוף" או "תפיצו לכולם".
• היעדר תאריך, שעה או מקום מדויק לאירוע המתואר.
• טענה שהתקשורת "מסתירה" את המידע ורק ההודעה הזו חושפת את האמת.
• שגיאות כתיב רבות וניסוח שנראה כמו תרגום מכונה.
• בקשה להעביר את ההודעה הלאה כמו שהיא, בלי לשנות.

אף אחד מהסימנים האלה לא מוכיח לבדו שמדובר בשקר, אבל הצטברות של כמה מהם צריכה להדליק נורה אדומה. ידיעות אמינות נוטות להיות מאופקות יותר, מציינות מקורות ומבחינות בין מה שידוע לבין מה שעדיין לא ברור.

בדיקה צולבת וגופי בדיקת עובדות

הכלל החשוב ביותר הוא בדיקה צולבת. אם אירוע משמעותי באמת התרחש, סביר מאוד שכמה כלי תקשורת שונים ידווחו עליו בתוך זמן קצר. אם רק חשבון אחד ברשת מדווח על משהו דרמטי וכל השאר שותקים, כדאי להמתין. ההמתנה של חצי שעה כמעט אף פעם לא גורמת נזק, בעוד ששיתוף של שקר עלול לגרום לפאניקה של ממש.

בישראל פועלים כמה גופים עצמאיים שעוסקים בבדיקת עובדות, וגם כלי התקשורת הגדולים מפעילים מדורים ייעודיים שבודקים טענות שמתפשטות ברשת. שווה להכיר אותם ולחפש שם כשנתקלים בטענה חשודה. גם הגופים הרשמיים, כמו פיקוד העורף, המשטרה ומשרד הבריאות, מפרסמים לעיתים קרובות הכחשות לשמועות נפוצות בערוצים הרשמיים שלהם.

חשוב לזכור שגם כלי תקשורת מוכרים טועים לפעמים, בעיקר בדקות הראשונות של אירוע מתגלגל. לכן כדאי להתייחס לדיווחים ראשוניים כאל תמונה חלקית שעשויה להשתנות, ולא כאל אמת סופית.

מה עושים כשכבר שיתפנו בטעות

כולנו טועים, וגם אנשים זהירים מאוד מוצאים את עצמם לפעמים מפיצים ידיעה שהתבררה ככוזבת. הדבר הנכון לעשות הוא לתקן בגלוי. מחיקה שקטה של ההודעה אמנם מונעת הפצה נוספת ממך, אבל לא עוזרת לאלה שכבר קיבלו אותה והעבירו הלאה. הודעה קצרה בסגנון "שיתפתי קודם מידע שהתברר כלא נכון, הנה התיקון" עושה הרבה יותר.

כדאי גם לדבר על הנושא עם בני המשפחה, ובמיוחד עם ילדים ובני נוער מצד אחד, ועם הורים מבוגרים מצד שני. שתי הקבוצות האלה חשופות במיוחד, כל אחת מסיבות אחרות. שיחה פתוחה על איך בודקים מידע, בלי להטיף ובלי לזלזל, היא אחת ההשקעות המשתלמות ביותר באוריינות דיגיטלית.

לסיכום, ההגנה הטובה ביותר מפני ידיעות כוזבות אינה טכנולוגיה מתוחכמת אלא הרגל פשוט: לעצור לרגע לפני השיתוף, לשאול מי המקור, לבדוק אם מישהו נוסף מדווח על אותו דבר, ולהיזהר במיוחד מתוכן שמעורר בנו כעס או פחד. כמה שניות של מחשבה יכולות למנוע הרבה נזק, לנו ולסביבה שלנו.